|
דברי חגית בבית המשפט
רציתי לבקש מכל הנוכחים לעצום את עיניכם
ולהעביר במחשבתכם את היקרים לכם: כל אחד מהילדים שיש לכם, לחשוב מה
פירוש לאבד את היקר מכל. ועכשיו כשפקחתם את עיניכם אולי תוכלו
לדמיין מה פירושו של דבר שיובל שלי שוב אינו מקבל את פני, אינו
כורך את ידיו החמימות סביב צווארי, אינו מזיל דמעה אתי בסרט, אינו
צוהל איתי בשלוליות. האם תוכלו לדמיין, את החורף הזה אני עוברת בלי
יובל שלי. חוויית הארי פוטר ושר הטבעות לא תעבור את סף ביתי. על
המדף, בחדרו של יובל, נותרו מתנות הבר מצווה שהכין לחברים שעמדו
לחגוג. אני אמשיך להסתכל בשביל, לחכות לו שיחזור, אני אמשיך לשמוע
אותו שר ולהתבונן בחלזונות. כי כל דבר, כי כל שיש לי קשור ליובל.
יובל מילא אותי כמו גם את אביו ואת אחיו ואת חבריו.
אני ויובל אהבנו לבלות ביחד. בעצם אפשר
להגיד שממש הסנפנו אחד את השני;
כל ערב לפני השינה היה לנו טכס- היינו
שומעים ווקמן ביחד-אוזן אני אוזן הוא כי היה לו כ"כ חשוב לשתף אותי
במוזיקה שהוא כל כך אהב. והיינו קוראים ביחד גם איזה ספר’ וליובי
היה איכפת שאני לא אפספס שום פרט מהסיפור.
לולא יובל לא הייתי הולכת לכל מיני סרטים כמו גלאדיאטור ושר הטבעות,
הוא רצה שיהיו לנו חוויות משותפות.
יובי העביר דרכי את כל החלומות שלו והדברים שהוא רצה להשיג.
הוא ידע שהוא נועד לגדולות, היה מלא ביטחון בעצמו- רצה להיות אדריכל
בעל שם, ידע שהוא מסוגל כבר לנהוג אם רק יתנו לו הגה. יובל אהב מאוד
לשיר והוריד מהאינטרנט את כל מילות השירים שאהב כדי ללמוד אותן
בע"פ. הוא עידכן אותי תמיד במוזיקה עכשווית, בסלנג האחרון
ובפרסומות, שלפעמים היה מגוון אותן וממציא שורות מחץ בעצמו.
יובי רצה אותי לידו יותר ויותר- לפעמים היה
מסוגל להתקשר לעבודה ולא הסכים לנתק את הטלפון כדי לשמור על החיבור
בינינו. כל התוכניות המשותפות היו, שהחל מיולי 2003 אני אעבוד פחות
ונשקיע אחד בשני.
יום אחד המורה סיפרה שנורא מטריד אותו שהוא נפגע בקלות ובוכה- זה
בגלל שהיה כ"כ רגיש, יובל דאג לנו כל הזמן, שלא נדאג, ולכן שני
הטלפונים האחרונים שלו היו אלינו, אבא ואמא.
ליובל שלי היה חיוך מקסים ומרגיע שאמר- " אני אסתדר" ואני שחררתי
מכפי את היד הקטנה ונתתי לו לנסוע עצמאי לבי"ס. פשוט הדחקנו את מה
שקורה כאן.
אני מבקשת שתצטרפו אלי לרגעים האחרונים
בחייו: יובל סיים את יום הלימודים ונענה לבקשתה של המורה, לצייר
תפאורה לכבוד פורים. כשסיים להכין אריה ענק עלה מביה"ס הריאלי במרכז
הכרמל לתחנת האוטובוס הסמוכה. משעלה לאוטובוס טלפן אלי (אני הייתי
בדרכי לת"א) ואמר: היי אמא, אצלי הכול בסדר, אני על האוטובוס בדרך
הביתה. אטלפן אלייך שוב מהבית. הטלפון הבא היה ליוסי בעלי: היי אבא,
אני אוהב אותך, אמר והטלפון ניתק. ההמשך ידוע: אני עברתי בין בתי
החולים, יוסי הגיע למקום הטבח.
כמה מכם זוכרים את מעשה הטבח בשדרות מוריה?
כמה מכם מתעוררים שטופי זעה קרה עם מעשה הזוועה הזה? אם התשובה על
כך שלילית למדנו להירצח ולהישחט באין מפריע. חשבתי על הקלות הבלתי
נסבלת בה עברה המדינה ל"מסלול תקין" של חייה לאחר הקטל הברברי בגהה
לפני 10 ימים. משיכת כתפיים השתלטה על חיינו. האדישות וחוסר האונים
הביאו לכאן, לאולם בית המשפט חלק מהקורבנות כדי שיספרו לבית המשפט
את הטרגדיות שהעם בישראל ממהר לשכוח. לא נרצחו 17 איש – 17 עולמות
נטבחו ואבדו, יחד עם בני משפחותיהם.
חובתה המוחלטת של המדינה הדמוקרטית לעמוד
ככול יכולתה לשמירת חייו של האזרח. כשאני אומרת חובתה המוחלטת,
כוונתי, שאין נסיבות שבהן יש לה פטור מעיסוק בכך. וכשאני שואלת את
המדינה, שנתתי לה הכול, מה עשית כדי להגן על בני, על יובל, את מי
ואת מה העמדת בין ילדי לבין משפחת רג'בי וקוואסמה, הרוצחים? איזה
מנגנון יצרת, מדינת ישראל, כדי להגן על ילדי הרך מפני הרשת שטוותה
טבח סיטוני. אני שואלת- והמדינה שותקת!
האיש הזה, החלאה, שיושב כאשם, לאחר שהודה
במה שעשה, הנו חלק ממערכת טרור שטנית שלקחה לעצמה את הכוח לקטול
אנשים צעירים, ילדים חפים מפשע, שלא משפיעים על שום דבר. מה ילד קטן
עשה? מה עשה יובל שלי? הוא לא נרצח כעונש או כנקמת דם. זה רצח סתם,
בגלל שיובל וחבריו הם ילדים יהודים. המנוול עם חבריו המפלצתיים
מאתרים אצלנו את נקודות התורפה וכך הפכו את האוטובוסים בישראל
למלכודות של מוות. המדינה נכשלה לתת לי את ההגנה הראויה על
בני.ובעיתונים מצטטים את נציגי המדינה שאומרים, ואני מצטטת את דיכטר,
ראש השב"כ: המדינה נכשלה לתת לאזרחי ישראל את חליפת הביטחון לה הם
ראויים. ובינתיים אנחנו משלמים את המחיר: חיי וחיי ילדי הופקרו. 96
אוטובוסים התפוצצו בישראל על יושביהם, ילדי ישראל בדרכם מבי"ס
הביתה. כך רוצחים הרבה ילדים יהודים. ואיך זה התאפשר: הנבל שיושב
כאן כאשם, התיישב בינינו בחיפה, ניצל הן את איכות החיים שיצרנו
(לטובת רווחתו האישית ולפרנסתו), ניצל את הקדמה שהבאנו (לטובת
תקשורת נוחה וחופש תנועה) לתכנון הטבח ולהעברת מודיעין על אורחות
חיינו, מה שנקרא בעגה המודיעינית
המקצועית כס"ב, כלומר, כיסוי בסיסי. זהו כיסוי הכרחי ומספיק לביצוע
טבח ספקטקטולרי. הנאשם חבר ברשת שמבצעת בנו, באופן סדרתי
מעשי טבח במשך שנים וללא רחמים אבל עד היום לא עצרו בעדם. הם תפסו
את החברה הישראלית בבטן הרכה, במסגרת מלחמתם. המודיעין שמסר האשם
הנו סיוע ישיר שבלעדיו אי אפשר היה לבצע את הטבח האכזרי בילדינו.
בכך שסיפק את המודיעין נתן לרוצח אקדח טעון או נב"ק לטבח ילדינו,
ובכך אינו נופל באשמתו מן הרוצח. המידע שמסר והמידע שנצר הביא
לכך שהרצח הזה יתאפשר – ללא חלקו אי אפשר היה לבצע זאת. ובזה סייע
לאויב במלחמתו וגרם לפיצוץ האוטובוס. כל הגורמים ברשת הטרור שותפים
לטבח, כולם חוליות בשרשרת שלא הייתה מגיעה לחיפה אילולא הקשר בין
האחים בחברון והאחים רג'בי בחיפה. אני מפנה את תשומת ליבכם לכך
שהטבח בוצע באוטובוס, תחנה אחת אחרי הכפר הערבי של חיפה, וזאת בשעה
שכל ילדי רכס הכרמל בדרכם הביתה באוטובוסים צפופים. אני מפנה את
תשומת ליבכם לכך שבעלי תעודות כחולות אליהם משתייך האשם
שכאן, שזורים ברוב פיגועי הטבח שברחובותינו.
הרי המנוול ישב בינינו וסיפק לרוצחים את
המודיעין על עירנו, על רכס הכרמל המנקז בשתיים בצהריים ילדים משבעה
בתי ספר, ואכן הטבח התבצע בצהרי היום, תחנה אחת אחרי שירדו הנוסעים
בכבביר..המנוול ידע שאחיו עם שותף בדרך לטבוח בנו. האיש שעומד כאן
הוא מפלצת, הוא שותף לטבח ילדינו שלא עשו רע לאיש. כל פשעם בהיותם
ילדים יהודים! מזכיר לכם משהו?
מה בין פיצוץ אוטובוסים ברחובותינו לבין
המשרפות בטרייזנשטט: שבטרייזנשטט – נרצחו הסבים שלי ובאוטובוס –
נרצח בני, גם שם גם כאן, באותה קלות בלתי נסבלת. אותה הפקרות.
האוטובוסים, אינם אלא משרפות ניידות למי שאין לו ברירה אחרת: לשבויי
התחבורה הציבורית. שמרתי על יובל מכל משמר: שלא יחלה, חציתי איתו את
הכביש, לימדתי אותו להתרחק מזרים, מהתקהלויות. ורק לבי"ס שחררתי את
ידי מידו הרכה, כי נתתי את בטחוני במדינה. לו רק ידעתי שהופקרתי,
הייתי מסיעה את בני במקום להקדיש את מרצי למערך היצרני של המדינה.
אני עומדת כאן, אם שכולה שהופקרה. וכאן אני
פונה לבית המשפט הנכבד – אל תפקירו אותי שוב. אתם חלק ממערכת המלחמה
בטרור.
אמנם ביהמ"ש נמצא בסוף ההיררכיה שעומדת מול
הנבלים.
- ביהמ"ש אינו מחוקק את החוקים.
- ביהמ"ש אינו תופש את המנוולים.
אבל, ביהמ"ש נדרש להענישם נדרש לגזור את דינם של המנוולים.
ביהמ"ש יושב כאן כדי לתת עונש למי שהיווה חוליה לרצח ילדי וילדינו,
חוליה שבלעדיה לא היה הטבח הזה מתרחש. רוצחים בנו, טובחים בנו
ואנחנו, בגלל תרבותנו נותנים להם סנגור ותנאים של כבוד, כדי לעשות
להם משפט צדק. אבל אין לטעות: צדק, לא צדקה. החלאה אינו ראוי
לרחמים. ראוי לתת לו את העונש החמור ביותר שניתן, במסגרת החוק.
אחרי שהופקרתי אני פונה אליכם ואומרת: האיש אינו ראוי לרחמים –
האיש אשם בעבירה שהמחוקק קבע עליה עונש של מיתה, לא רק מאסר עולם.
על העבירה, שהאיש גם הודה בה.
אתם הזרוע המענישה מטעמי. ביהמ"ש נדרש לנקמה ולהרתעה.
הנקמה – בפאן האישי שלי, אולי הייתי צריכה לעשות לינץ' במי שהביא
לרצח ילדי שלי, פרי בטני – זה ענייני, כל חיי.
אבל אנחנו נמצאים במערכת המשפט, זו מערכת שאין בה לינץ', משחקים כאן
בכללים אחרים. אין פירוש הדבר שזו מערכת חלשה ולו רק אם תנקטו בכל
האמצעים שעומדים לרשותכם.
בעונשים שתטילו אתם מהווים חוליה חשובה במלחמה בטרור. בעת גזירת
הדין ביהמ"ש הוא הנציג שלי, באופן שישקף הן
את הנקמה האישית שלי
והן את הנקמה הציבורית והחברתית נגד אדם שמהווה חלק ממכונת טרור
שבמשך שנים טובחת בנו היכן שקל.
בפאן הציבורי חשוב גם ההיבט ההרתעתי, המדינה חייבת להגיב
באופן מיידי, נחוש, התקפי וקשה כנגד טבח אזרחיה, הן כנגד רצח סיטוני
שנעשה ברחובותינו והן כדי למנוע מהחלאה להסתובב בקרב בני אדם ראויים
ולסכנם. כדי שילדי האחרים וילדיכם לא יהיו חשופים למרצחים.
אין כאן עונש מתקן.
הצדק מחייב שמי שהיה שותף לרצח של יובל ואחרים, ילדים שאין בהם שום
אשם, ללא רחמים, ללא נקיפות מצפון - לא יהיה זכאי לרחמים מבימ"ש.
אין נסיבות מקלות למי שמסייע להפיכת מקומותינו והאוטובוס בפרט
למלכודת מוות לילדים. מי שנתן מודיעין, כיסוי בסיסי של חולשותינו,
נתן אקדח טעון / נב"ק בידי הרוצח הסיטוני, ואשמתו אינה נופלת מזו של
הרוצח. הטבח הזה לא היה מתקיים לולא תרומתו האקטיבית והפסיבית.
אם התביעה לא מבקשת מיתה על האשם, משיקוליה, שהם נשגבים ממני, אזי
בודאי שלא ראוי שהאיש-מפלצת יראה שוב את אור השמש. עליו להנמק בכלא
ואם ניתן היה להטיל עליו מיתה – היה זה עונש הולם. ואין שום נימוק
לקולא.
ישראל היא הדמוקרטיה היחידה ששופטת פשעים נגד האנושות, הבאים
לידי ביטוי ברצח ילדים הנוסעים הביתה כאילו אילו פשעים פליליים של
העולם התחתון. ראוי היה שנלמד מחברות נאורות ותרבותיות לא פחות
מאיתנו, כשעמדו בסיטואציות דומות: בריטניה ששינתה את חוקיה מול
המחתרת האירית וארה"ב בעקבות 11.9, עם החוק הפטריוטי. לתוצאות המשפט
הזה תהיה השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל בטווח הקצר והארוך.
אני קוראת לבית המשפט הנכבד שימצה את כל האמצעים שעומדים לרשותו כדי
שהמנוול לא יראה אור יום ולמען יראו שכמותו וייראו.
אני איבדתי את יובל. לא אחווה את התבגרותו, אוכל רק לראות את צמיחת
חבריו וחברותיו שבאים לקבל ממני תמיכה לאובדן. ואני אמשיך לצפות אל
השביל מבעד לחלון, אולי יובל יחזור, ינקוש בפעימה המיוחדת- לו ולי -
ימתין מעבר לדלת ויצחק "עבדתי עלייך". ועד אז ימשיכו הימים, כולם
ימי זיכרון בעבורי. וגם כל הלילות. והדמעות כבר שטפו את כל המילים
הגדולות. והכאב והגעגוע כבר שטפו גם את המילים הקטנות. שאלה בנאלית
כמו "מה שלומך?" נעשתה עבורי שאלה על ערך החיים בכלל ועל משמעות
האימהות בפרט. כל ברכה של שיגרה כמו "בוקר טוב", נשמעת שלא במקומה
והמילים "חג שמח" ו"יום הולדת שמח" נדחות על הסף, כאילו לא הופנו
אלי.
ועכשו, יובל לא יגדל. ילד
עולמים של אמא שלך – הקרועה: אצלי נחנקת צעקה – מבפנים.
יובי,
מתגעגעת אליך מאוד.
ושומעת אותך שר באוזני תמיד.
קשה לכתוב דמעות (עמרי)
יובל שלי,
אני באמת מנסה לבכות כמה שפחות.
תמיד כשראיתי אותך בוכה, הפגנתי דאגת אח
גדול והתחלתי להרצות לך איך בכי זה רק לבחורות ושתפסיק לקחת את
הכל, כל כך ללב . אז היית מפסיק לבכות לשניה ומנסה בכנות לעשות
פרצוף רציני ובוגר ולבלוע את הדמעות ואז נשבר וממשיך.
אבל עכשיו, ברגעים בהם אני לבד והתמונה החייכנית
שלך פשוט לא יוצאת לי מהראש, השליטה העצמית נסדקת ואני נותן לדמעות
לצאת.
כבר יצא לי לא לראות אותך לתקופות כאלו של
חודש, חודש וחצי לפעמים אפילו חודשיים. בכל זאת החיים שלי בתל
אביב ושלך בחיפה, אבל כל פעם שהייתי חוזר הביתה היית מביא ריצה
מטורפת מהקצה השני של הבית וקופץ עלי לתת לי חיבוק דוב חונק כזה
כמו שלימדתי אותך לתת. וכל פעם הבנתי מחדש כמה התגעגעתי אליך ואיך
אני חייב לחזור יותר לחיפה בשביל להיות איתך.
אז כן, בראש שלי יש עדיין הזייה שחזרתי לסופשבוע
בחיפה ואתה פשוט יצאת לטיול עם חוגי סיור ואני אראה אותך כבר פעם
הבאה. ואז, אני מתעורר מההזיה ומנסה שוב לעכל את העובדה שאתה כבר
לא תחבק אותי יותר כשאני אחזור הביתה.
אני רוצה לקרוא גם את השיר "קשה לכתוב
דמעות" של אילן גולדהירש.
הלב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת
רוחות קרות הביתה
נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עינינו
וצל גדול יושב
ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך , הולך ולא מגיע
שרק נמצא כוחות
להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת
32 יממות ושעה אחת (יוסי)
32 יממות ושעה אחת.
סה"כ 769 שעות בלעדיך יובי.
קשה, קשה לנו מאד, כל שניה ושניה.
אמרו לנו אתם תסבלו –
לא תיארתי לעצמי קצה קצהו של משא הסבל הזה.
אמרו לנו אתם לא מבינים עוד
מה קרה לכם –
לא תיארתי לעצמי את גודל החור השחור בתודעה.
יובי כמה קשה לנו בלעדייך.
יובי כמה חסרה לנו שמחת החיים שלך
המוסיקה, השובבות, הבדיחות והחברים
שמלאו את ביתך האוהב והאהוב.
ידים מרושעות, אכזריות, מנוולות,
פחדניות
קטעו את שירת חייך הצעירה.
בצורה כה אקראית כה סתמית.
קמת בבוקר ללימודיך ובדרכך חזרה
הביתה
בשעה 14:12 אתה מוטל נרצח.
איזו כרוניקה יבשה
איזה יגון אינסופי לנו.
שעה שבן אדם מת
ומערכות החיים נפסקות
מה קורה לדברים היתרים : רגשות, מחשבות, אהבות, דעות
האם הכל כימיה מולקולרית ותו לו ?
לא יתכן שמילתך האחרונה "אני אוהב אותך אבא"
כה סמלית וכה אמיתית
לא תיטמע אצלנו כמורשתך במלוא מובנה.
מהי מורשתך יובי ?
היית חבר לסובבים אותך,
היית רגיש לזולת,
היית אמיץ,
היית חזק,
היית מצחיק,
היית חכם.
היית
תהייה
בלבנו לעולם
אני ויובל אהבנו לבלות ביחד. בעצם אפשר להגיד שממש הסנפנו אחד את
השני;
אני ויובל אהבנו לבלות ביחד.
בעצם אפשר להגיד שממש הסנפנו אחד את השני;
כל ערב לפני השינה היה לנו טכס- היינו שומעים ווקמן ביחד-אוזן אני
אוזן הוא כי היה לו כ"כ חשוב לשתף אותי במוזיקה שהוא כל כך אהב.
והיינו קוראים ביחד גם איזה ספר’ וליובי היה איכפת שאני לא אפספס שום
פרט מהסיפור.
לולא יוב לא הייתי הולכת לכל מיני סרטים כמו גלאדיאטור ושר הטבעות,
הוא רצה שיהיו לנו חוויות משותפות.
יובי העביר דרכי את כל החלומות שלו והדברים שהוא רצה להשיג.
הוא ידע שהוא נועד לגדולות,
היה מלא ביטחון בעצמו- רצה להיות אדריכל בעל שם, ידע שהוא מסוגל
כבר לנהוג אם רק יתנו לו הגה. יובל אהב מאוד לשיר והוריד מהאינטרנט
את כל מילות השירים שאהב כדי ללמוד אותן בע"פ. הוא עידכן אותי תמיד
במוזיקה עכשווית, בסלנג האחרון ובפרסומות, שלפעמים היה מגוון אותן
וממציא שורות מוחצות בעצמו.
יובי רצה אותי לידו יותר ויותר- לפעמים היה מסוגל להתקשר לעבודה ולא
הסכים לנתק את הטלפון כדי לשמור על החיבור בינינו. כל התוכניות
המשותפות היו, שהחל מיולי 2003 אני אעבוד פחות ונשקיע אחד בשני.
יום אחד המורה סיפרה שנורא מטריד אותו שהוא נפגע בקלות ובוכה- זה
בגלל שהיה כ"כ רגיש,
יובל דאג לנו כל הזמן, שלא נדאג, ולכן שני הטלפונים האחרונים שלו היו
אלינו, אבא ואמא.
יובי
היה לך כזה חיוך מקסים ומרגיע שאמר- " אני אסתדר"
אבל אנחנו, המבוגרים, הפקרנו את ביטחונך,
ציפינו ממך לגדולות אך שכחנו להגן עלייך בקטנות, בנסיעה לבי"ס ובחזרה
פשוט שכחנו, או יותר נכון הדחקנו את מה שקורה כאן.
ועכשו, יובל לא יגדל. ילד עולמים של אמא שלך – הקרועה: אצלי נחנקת
צעקה – מבפנים.
יובי,
מתגעגעת אליך מאוד.
ושומעת אותך שר באוזני
תמיד.
קריאה ליובלי
יובלי שלנו, האם אתה שומע ?
לפני שבוע לקחו לנו אותך בחטף בלי שהספקנו להיפרד.
אתה, כוכב זוהר שכמותך תהיה עכשיו למעלה בזמן ובחלל אחר יחד עם כל
הכוכבים האחרים.
כל ערב בשארית ימי חיינו החסרים נסתכל למעלה ונראה אותך זוהר ומנצנץ
בשמחה כמו שהיית במשך שלש עשרה וחצי שנות חייך פה למטה.
יובלי,רק שתדע כי העולם הפך להיות מקום איום לחיים.
פשוט מפקירים את ביטחוננו, לא בגבולות אלא פה ממש ליד הבית האהוב
והאוהב שלך.
כשאתה פונה למערכות השלטון המרכזי שיגנו על האזרח אתה נתקל באוזלת יד
והתעלמות.
כשאתה פונה לשלטון המקומי אתה נתקל בבריחה מאחריות.
כשאתה פונה למנהיגים דתיים אתה מבין שהם מנותקים מהמציאות.
כשאתה פונה לתקשורת אתה נתקל בחיפוש אחרי סנסציה וחריגים או בניכור
וריחוק.
גם מערכת החינוך הייתה צריכה מזמן לדרוש שינוי סדר עדיפויות לאומי.
אז יובי יקר מה עושים ?
האם נרצה להשלים שהרצחך יהיה פרט תקשורתי חולף ?
האם נרצה שההשמדה שלך ושל עוד שש עשרה נשמות טהורות תעבור מסדר היום
הציבורי ?
האם נחכה בטימטום לטבח הבא ?
יובי כוכב זוהר שלנו – נחתכת מאתנו על ידי חית אדם
פושעת.
אך אתה פה כל הזמן.
חכמתך ,חוש הצדק ושמחת החיים שלך לא עזבו אותנו לשנייה אחת.
אנו בוחרים בחיים – זו המורשת שהנחלת לנו.
עלינו לדרוש שגם אחרים שבידם כוח ותקציבים יבחרו בחיים
ולא בחידלון ובאפאטיה.
עלינו לדרוש את שינוי סדר העדיפות הלאומי.
עלינו לעמוד על דרישתנו זאת ולא לוותר עד אשר כל אדם בישראל
יוכל לנסוע למחוז חפצו בביטחון.
מאבטחים, כלבים, גדרות, פתרונות טכנולוגיים הכל שאלה של שינוי סדרי
עדיפות לאומיים.
יובלי יקר – זה לא קשור למפלגות או לאידיאולוגיות אלא רק לבחירה
בחיים.
ילדים יקרים מי יתן וקורבנו
של יובלי – קורבננו, יהיה האחרון.
אומרים לנו – זה לא יעזור, אף אחד לא יקום.
מרפים את ידינו – אתם בשר תותחים ותו לא.
אך אנו נשבעים לך יובי.
אנו לא נשקוט ולא נחדל לעשות כל שבכוחנו לעשות כדי שאתה תהיה אחרון
הטבוחים.
אנו אוהבים אותך לנצח כוכב זוהר שלנו.
להורים של יובל ומשפחתו (יעל)
הידיעה על מותו של יובל זיעזעה
אותנו, ובאמת אין מילים שניתן לומר בשעה כה קשה.
שמענו לראשונה על הפיגוע בארץ בבוקר יום רביעי שלנו, החשש היה רב,
ידענו שזו שעת סיום הלימודים והרי הילדים שלנו כל יום נוסעים יחד
באוטובוס. צלצתי למשפחה ולחלק מהחברים והתחברתי לכל אמצעי התקשורת
בתקווה לאסוף מעט מידע. המרחק וחוסר הידיעה היו מורטי עצבים.
חבריו של אלון צלצלו ( כשאלון היה בבית הספר) ודווחו שיובל נעדר,
הילדים נשמעו מאוד מבולבלים- באופן טבעי ,אף אחד לא הכין ילדים בני
שלוש עשרה להתמודד עם דבר כזה.
כשאלון חזר מבית הספר דיברתי איתו והוא צלצל לחבריו
בארץ, הוא דיבר עם רבים מהם שהיו באותו הערב אצל רון, והם סיפרו לו
שיובל נהרג.
אלון – שתקן באופיו לא הירבה במילים, אך ניתן לראות את הכאב בעיניו.
שקלנו לצלצל אליכם ואלון הרגיש שהוא לא יודע מה לומר- מה אומרים
להורים של חבר טוב כשהחבר איננו. מי חשב שילדים בגיל כזה צריכים
להתמודד עם אובדן חבר.
אלון בחר את חבריו בקפידה, את יובל הוא בחר ראשון בהגיעו
לחטיבת הביניים, קל לאהוב אותו בגלל שהוא ילד שנוגע בנשמה ורוחב ליבו
נדיר, אבל מי אנחנו שנדבר בשבחיו של יובל, הוא פשוט "המנש"( מיידיש).
כל הזמן אנחנו רואים בעיני רוחנו תמונות של הילדים יחד, באוטו, בטיול
בסיירות, במטבח בביתנו, מדברים בטלפון כשהם חוזרים מטיול או כשמסיעים
לארוע כזה או אחר, כל הדברים הרגילים של ילדים בגילם וקשה להאמין
שהדברים אף פעם לא יחזרו לקדמותם, והתום מחייהם נעלם.
לכל אחד התמודדות אישית עם האבל, כולנו במשפחה חווים את
אובדנו של יובל, כי הוא נגע בכולנו. ( אפילו בתי חלמה עליו הלילה)
אין ספק שלאלון הדבר קשה יותר, אם כי הוא מרגיש בשלב זה שהמרחק מסייע
לו, הוא מאפשר לו להדחיק את המוות, הוא מחכה שזה יעבור.
יד הגורל האכזרית פגעה בכם בדבר הנורא מכל בילד היקר
ביותר, וקשה לדמיין איך ממשיכים הלאה, אין דבר שיכול להקל עליכם את
הכאב , אבל אנחנו כאן איתכם, ושום מרחק שבעולם לא יכול למחשבות
והזכרונות הטובים של יובל.
תשמרו על עצמכם , ואנחנו מלווים אתכם מכאן.
יעל,
אמא של אלון אמיד
פעם, הייתי מאבק את הכוכבים
(יוליוס לוין)
פעם, הייתי
מאבק את הכוכבים, מאיר את הירח וכופת את השמש כדי לייבש את דמעותיו.
פעם, הייתי כולא את חלומותיו הרעים ומפוגג את פחדיו.
פעם, הוא נהג להשתעשע באור
הבוקר שהניע את העולם שלמטה.
בזמן שאני הייתי צופה בו, דרוך ומוכן להגן עליו מפחדים שידם של
אבות אינה משגת.
פעם, ייחלתי שהעולם כולו, הירח הכוכבים והשמש,
ישתעשעו עמו באור הבוקר.
בטוחים ומוגנים וצעירים לנצח.
אך היו אלה משאלות אשר נדמו. תמו
ימי רצונותי.
כעת אתה הוא זה המאבק את הירח והכוכבים, פורש את חסותך על השמש.
שמרו
על בני במקומי, השגיחו עליו למעני.
תנו לו להשתעשע באור הבוקר, במקום וזמן אחרים.
הדבר הראשון שנעלם זה הקול
(עמרי)
אני יושב
על הקבר ומנסה לדמיין שיחה.
קצת זמן איכות בין שני אחים.
קצת לרכל לא יותר,
לשמוע קצת על אירועי השבוע שם למעלה.
איך בכלל זה נראה פה למטה?
אבל אני נתקל שוב ושוב בקיר דמיוני.
מנסה לחפור בנבכי מחשבתי,
לדלות את אותו המשפט בטונך המיוחד
משפט מעודד , אוהב מחבק.
אך רצוני לעולם יעלה תוהו.
התשמע
קולי? כי את קולך איני שומע
רגעים אבודים
(עמרי)
ולפעמים
מה שהיה איננו עוד.
ולפעמים האיש שהיה לא יחזור.
ונשארת תמונה מרצדת בלב.
רגעים אבודים של עבר נעלם
מנסים להיאבק בתלאות היומיום.
מנסים לחדור לתוך תודעה איומה
שואלים מה יהיה אחרי כל מה שהיה.
נשארו רגעים אבודים של ישות
נעלמת
כחלום הזוי, למציאות מאיימת.
אין עוד צחוק, אין עוד בכי
ונשאר רק ההלם.
בימי גשם ארורים נלקחה נשמה.
נקטעה אוושת חייו של הילד.
זיכרונות עמומים מנסים לחפות
על אותה ריקנות מתגברת.
ושום דבר לא מחזיר את הקול
המגע נאבד, לא ישוב עוד.
רק תמונה עם חיוך שוב בלב מרצדת.
ואני שוב לבד, חושב על הילד
על שיחות שערכנו, משחקים ששיחקנו
על ריבים ושמחות ועל מה שאהבנו.
נכנע לאיטי לשגרה השוחקת.
מאבא של אסף ליובל (יוסי)
לא היכרתי אותך יובל, אבל אני יודע עליך
המון.
אתה לא היכרת את אספי שלנו ואספי לא הכיר אותך, ישבתם שניכם באותו
אוטובוס, אתה ישבת ספסל אחד לפני אסף ושניכם הייתם בעין הסערה
של התופת.
אני חושב לפעמים איזה חברים יש לאסף עכשיו, ומכל הסיפורים ששמעתי
אתם בטח מבלים ביחד אי שם בגן העדן.
במשך החודשים שעברו מאז אותו יום מקולל הספקנו להכיר את הוריך,
אביך ואמך שעושים כל שביכולתם כדי לזכור להזכיר ולספר עליך. מתוך
אהבה אינסופית, מתוך געגוע החודר עמוק ומייצר כאב מתמשך ובלתי
נסבל.
רק הם ואנחנו מבינים זה את זה ואת הריקנות והחוסר הנורא.
כתבתי את הקטע הבא ואני מקווה שאנשים
שיגיעו לאתר לזכרך יקראו ויבינו דרכו קצת יותר:
על הר הכרמל ברחוב המוריה
לא עצרה הסכין המאכלת
לא הופיע מלאך לא קרא אל תושיט
לא היה אלוהים עימם שם בתופת
לא נתפס איל בקרניו
לא ניצל הנער מלעלות לקרבן
ולא הסתפק השטן בזה הנער
וייקח שבעה עשר אליו לעולה
ביום אביב בהיר של ראש חודש
אדר
השמים תכולים ללא סימן של ענן
תלמידים חוזרים מבית הספר
אנשים חוזרים מעמל יומם
שם ילד משוחח עם אביו
שם ילדה בוהה בנוף החולף
שם נערה חושבת מתכננת מציירת
שם נער חולם על גלשן בים
ביום אביב בהיר של
ראש חודש אדר
השמים תכולים ללא סימן של ענן
האור הגדול הפך לחושך על פני תהום
איך ברגע בני אדם הופכים לעשן?
ורק הגעגוע והזיכרון נותרו כניצוצות
בחושך
מהבהבים כנר ברוח הסערה הגדולה
ואם לא נזין את זיכרונו באהבתנו
יעלם גם הנער תעלם גם הנשמה
יוסי, אבא של אסף צור הי"ד
נובמבר 2003
|
